יום שני, 25 בפברואר 2013

הבלוג של ויקטוריה אברבאנל

אחרי שמונה שעות בדרכים, ארבעה אוטובוסים וחמסין שלא ניתן לתאר במילים,  סוף סוף הייתי קרובה לפגוש את הבת שלי רבקה. במהלך הנסיעה חשתי כעס גדול על רבקה אבל הייתה בי גם התרגשות לקראת המפגש איתה. רבקה עזבה את הבית בירושלים לפני חצי שנה ועברה לגור כאן ב "נווה מדבר" עם בחור שהכירה. מעשה זה לא היה מקובל על בעלי ועליי הואיל ואנחנו משפחה דתית והתנהגות זו אינה הולמת את משפחתנו. היחידה שראתה את רבקה במהלך חצי השנה האחרונה היא שרה אחותי. ממנה הבנתי שרבקה והחבר שלה מנהלים חיים ממש כמו זוג נשוי. לכן החלטתי באותו היום לעשות מעשה ולהגיע למקום בו היא נמצאת על מנת להחזיר אותה הביתה לירושלים. חשבתי אז שגם אם תתנגד, לא אשאיר לה ברירה ובכוח אחזיר אותה לביתה, למקום שאליו היא שייכת ושם צריכה להיות. למען האמת , חששתי שרבקה או החבר שלה ינהגו בי בגסות ואולי אף באלימות אבל כשרבקה ראתה אותי בקיבוץ היא רצה אליי כשדמעות בעיניה, חיבקה אותי חיבוק חזק ומייד ליוותה אותי לחדר שלה ושל החבר שלה דובי. רבקה ודובי הכירו כשרבקה הייתה בת שש-עשרה. דובי היה קצין בצבא והוא הגיע לבית הספר שלה כדי להסביר לבנות הדתיות על שרות בצבא. הם שמרו על קשר במשך שנתיים וכשהייתה בת שמונה- עשרה היא עברה לכאן לגור איתו. תחילה חשבתי שדובי הצליח לפתות את רבקה במילים יפות אבל כשהגעתי לקיבוץ וראיתי אותם יחד הבנתי שלא כך הדבר. למרות העייפות, הכעס והמטרה להחזיר את רבקה בכל מחיר לירושלים, לא הצלחתי להתעלם ממה שראו עיניי. דובי נהג באדיבות רבה כלפיי ובאהבה גדולה כלפי רבקה. ורבקה, רבקה פשוט נראתה טוב.אם נהיה כנים, בעלי ואני מעולם לא הערכנו את רבקה בדרך ראויה. תמיד הרגשנו שהיא פחות יפה ופחות מוצלחת מהאחרים. חשבנו שהיא קצת מפגרת, חסרת חן וגבוהה מדיי. במחשבות אלה עשינו לה עוול. באותו היום בקיבוץ ישבנו בתי ואני ודיברנו כפי שלא דיברנו מעולם. הרגשתי פעם ראשונה שאנחנו מנהלות שיחה כפי שאם ובת צריכות לנהל. לראשונה שמעתי מרבקה בצורה מפורשת את מה שהעדפתי כאמא וכרעייה לא לשמוע: בעלי, אביה של רבקה, היה עסוק בספרים ובתפילות ומעולם לא גילה רגשי אבהות כלפיה. ידעתי זאת אך העדפתי להדחיק ולהתעלם. ומה כבר יכולתי לשנות בנושא? רבקה טענה מולי שבבית הרגישה שהיא אינה שווה הרבה, היא כעסה על כך שבעלי ניסה לשדך אותה לבחור שכלל לא היה לטעמה ובעיקר שהיא לא אהבה. כאמא הרגשתי שתפקידי ללמד את בתי דברים על העולם אבל בשיחה הזו איתה הבנתי שלי יש מה ללמוד מרבקה. רבקה נהגה באומץ והחליטה לעשות דברים כפי שהיא רואה לנכון והיא לא נתנה לאחרים לקבל החלטות על חייה אלא היא בעצמה קבעה והחליטה כיצד יראו חייה, מתוך בחירה אישית שלה. דבר שאני מעולם לא עשיתי. אפילו להגיע לכאן כדי לראות אותה במהלך חצי השנה האחרונה בעלי לא הרשה לי. השיחה עם רבקה עוררה אצלי זיכרון ישן על בחור בשם משה אלקיים שאהבתי בצעירותי. קיוויתי שאנשא לו אבל אבא שלי העדיף עבורי תלמיד חכם וכך התחתנתי עם בעלי. רבקה הבת שלי לא תעשה את הטעות שאני עשיתי. היא לא תתחתן עם מישהו רק בגלל שאבא שלה החליט כך. היא לא תתחתן עם מישהו שאין ביניהם אהבה ולא היא בחרה אותו לעצמה. רבקה אמרה שהזוגיות שלי ושל בעלי מהווה מודל עבורה לאיך זוגיות לא צריכה להראות: זוגיות חסרת אהבה שאינה משאירה מקום לביטוי רצונה של האשה. הנסיעה חזרה הביתה הייתה שונה מהנסיעה לקיבוץ. חזרתי רגועה וידעתי שבתי בידיים טובות ואוהבות. ראיתי את רבקה מאושרת, חכמה, בוגרת, עצמאית, אוהבת ונאהבת והכי חשוב, יודעת היטב מה רצונה. למדתי מבתי דבר או שניים על החיים וכעת כשאגיע הביתה כבר אמצא דרך להרגיע את בעלי.

אין תגובות:

פרסום תגובה